אתר הנצחה לזכרו של  חלל צה"ל
טוראי יוסף סתוי  ז''''ל 


 

 
סרטון הקרב שבו נפל טוראי יוסף סתוי ז"ל 

שיר שנכתב והולחן לזכרו של חלל
מלחמת יום הכיפורים סמל יוסף סתוי ז''''ל


מילים: אחיו הצעיר של החלל אלי סתוי
לחן: אחייניתו של החלל אביטל אבן אליהו
מבצעת: אביטל אבן אליהו
עורכת הקליפ : אחייניתו של החלל דנה סתוי 

 
טוראי יוסף (יוסי) סתוי ז"ל
 
נולד בישראל
י"ג בחשון תשי"ב, 12.11.1951
 
נפל בקרבות הבלימה בסיני
י"ג בחשון תשל"ד, 8.11.1973

ואחי שותק

אחי חזר מן השדה
בבגד אפור.
ואני חששתי שמא חלומי יבדה
והתחלתי מיד את פצעיו לספור.
ואחי שותק.

אחר חיטטתי בכיסי הסגין
ומצאתי אספלנית שיבש כתמה.
ובגלויה שחוקה את שמה
תחת לציור של פרחים.
ואחי שותק.

ואז התרתי את הצרור
והוצאתי חפציו, זכר אחר זכר.
הידד, אחי, אחי הגבור,
הנה מצאתי אותותיך !
הידד, אחי, אחי הגבור,
אשיר גאוה לשמך !
ואחי שותק.
ואחי שותק.

ודמו מן האדמה זועק.

אמיר גלבוע


נשמח להשארת זיכרון תגובה בתחתית העמוד

קטעים מהספר לזכרו:
יוסי – ילד שלי מוצלח
יום הכיפורים תשל"ד היה ליום השבר הלאומי.
מדינת ישראל חוותה את הנורא מכל. חלומות התאיידו ותקוות התבדו.
חזון התקומה עמד להתנפץ לרסיסים. הקו המפריד בין חירות לחורבן היה לפתע דק עד להחריד. רק עוז נפשם וגבורתם של צעירי ישראל, שיצאו להגן על היקר לנו מכל הביא לתמורה ולניצחון.
המחדל הנורא, שעלול היה לשים קץ לכל מה שנבנה כאן בעמל כה רב – הפך לניצחון המזהיר ביותר, שעתיד, בסופו של חשבון, גם לפתוח פתח לתמורה ההיסטורית ביחסינו עם שכנינו.
לא מעשה ניסים הושיעו אותנו הפעם, אלא מעוללי גבורה וחירוף נפש של בנינו ואחינו, שנלחמו בעוז ובנחישות, והצילו את המדינה מן הגרוע מכל.
חוב גדול חב עם ישראל לדורותיו לבניו היקרים. ביום זיכרון זה אנו מרכינים ראש בהערצה ובתודה מול דור מופלא זה של מכבים צעירים, שהיו שוב למגש הכסף עליו ניתנו שוב גאולותינו וחיינו.
אחד מאלפי הגיבורים האלה היה גם אחינו, יוסי סתוי הי"ד, הטמון כאן עם עשרות צעירים בני רחובות, קורבנות המלחמה הנוראית הזאת. 
סיפורו של יוסי הוא נדבך לדוגמא מסיפורה של המערכה הקשה הזאת. 
יוסי סיים את שירותו הצבאי הסדיר שבועות אחדים לפני פרוץ המלחמה. עוד טרם הספיק ליהנות מחייו כאזרח תפסה גם אותו הצפירה הרועמת של צהרי יום הכיפורים תשל"ד.  
יוסי לא שובץ עדיין ביחידת מילואים, ועל כן גם לא נקרא בגיוס החירום – אך לא איש כמוהו ישב בבית בעת צרה לישראל.  יוסי - כמובן מאליו - קם, ארז את תרמילו הצבאי וחבר כמתנדב לגדוד הלוחמים של ההנדסה הקרבית.
כך מצא את עצמו ביחידת הדוברות, שהוטל עליה לצלוח את התעלה.  אש התופת של המצרים פגעה גם ביוסי, שנכווה אנושות ומצא את מותו זמן קצר אחר כך.  צעיר צנוע, אנטי – גיבור, כדוגמת רבים אחרים שיצאו לבלום בגופם את הסכנה המאיימת.
צעירים מופלאים אלה, גיבורי התקומה והתחייה – הם את חייהם הצעירים הקריבו כדי שאנו כאן נחייה בארץ הזאת.  אשרי העם שאלה בניו.
יהא זכרו של יוסי וזכרם של כל הגיבורים, חללי המלחמה האכזרית הזאת וחללי כל מערכות ישראל  בכל השנים - ספונים לנצח בליבנו.
תהא נשמתם צרורה בצרור חייה ומורשתה של האומה לעד.  
ד"ר פלטיאל סתוי
ואלה תולדות חייו

ילדוּת


סיפור חייו של יוסי מתחיל בנובמבר 1951 במושב זיתן, צפונית לעיר לוד, בו נולד וגדל. הוריו, מזל ושאול סתוי (שתיוי), שעלו לארץ בשנת 1949 מטריפולי שבלוב היו בין מייסדי המושב שהוקם בשנת 1950.
בלוב השתייכו ההורים למשפחות יהודיות מסורתיות בעלות מעמד גבוה בקרב הקהילה היהודית. האב שאול ניהל חנות של המשפחה. חייהם עברו בנעימים. הם גרו עם הסבא והסבתא ומשרתיהם שעזרו להם לגדל את ילדיהם בנחת.
עם קום המדינה יצאה קריאה ליהודים בלוב לעלות לארץ ישראל. ההורים, שאול ומזל, נאלצו להיפרד מהבית, מהחנות ומחיי הנוחות. חלק מרכושם הצליחו להמיר בתכשיטי זהב כבדי משקל ולעלות ארצה, אך רוב הרכוש נעזב. בהגיעם ארצה החלה המשפחה את דרכה בצעדים מהוססים, מתמודדת עם קשיי שפה, פרנסה, מעמד והשתלבות חברתית. 
יוסי, ילד שישי להוריו, תאום לאח שנפטר בלידה, הראשון שנולד בארץ החדשה. אחיו הבוגרים: פלטיאל, מרים, דבורה, ברוך ודוד נולדו בטריפולי, התאומים אלי ואסתר, צביקה, התאומים אבי ואביבה ובת הזקונים שולמית נולדו בארץ.
"אמא היתה בהריון מתקדם", נזכרת האחות מרים, "במושב זיתן של אותה תקופה כלי התחבורה היחיד היה סוס רתום לעגלה. לאחר שבמהלך סוף החודש התשיעי ניצלה אמא פעמיים את אפשרות ההסעה העומדת לרשותה החליטה שהיא נשארת ללדת בבית מתוך אמונה שאלוהים יעזור. מכיוון ששימשתי כאם מספר שתיים, כשהגיעו הצירים נשלחתי לקצה המושב כדי להביא את המיילדת. אישה מבוגרת חרושת קמטים שכבר יילדה נשים רבות במיומנות רבה עוד בטריפולי. למרות שהיתה עיוורת, לא ניתנה לנו הזכות לערער. אבא, ששימש כמזכיר המושב, היה כמובן בעבודתו.

כפי שנצטוויתי הכנתי את המיטה, השמיכות והסירים. כל שנותר לי היה לשבת על מדרגות הכניסה לבית, לבכות ולהתפלל לסוף טוב. לשמע בכיו של תינוק פרצתי פנימה בהתרגשות.
הופתעתי לראות את המיילדת מכריזה בהשלמה מלאה שהתינוק הראשון מת, תוך כדי שהיא עוטפת אותו בשמיכה. ואילו התינוק השני כל-כך קטן שהשם יעזור. ואז נכנס אבא, באדישות האופיינית לאותה תקופה, קובע מיד שהתינוק הנפטר יקרא יחזקאל והתינוק הבריא יוסף".
כשהגיח יוסי לאוויר העולם ופקח את עיניו, אספה אותו אימו אל חיקה והניקה אותו בדמעות מעורבות בשמחה וצער. שמחה על זה ששרד וצער על אחיו התאום שעשה איתו את כל הדרך אך ביציאה לעולם ויתר ולא שרד. מאותו רגע חייו של יוסי יהיו מהולים במת יקות, כאב, שמחה וצער.
ינקותו של יוסי לוותה באתגרים רבים למשפחה. אביו היה טרוד מרבית שעות היום בקשיי פרנסה והשתלבות בארץ ואימו טרחה על גידולו והשקיעה בו את אהבתה ואת צחוקה תוך כדי גידול אחיו הגדולים. היא הפגינה מסירות גדולה לילדיה ודאגה להחדיר בהם את ערך האהבה לארץ ישראל.
אחיו הגדולים של יוסי היו שותפים לגידולו. שתי אחיותיו, מרים ודבורה פינקו אותו לרוב, הרעיפו עליו תשומת לב וקראו לו בשמות חיבה. אחיו הבכור פלטי היווה מודל עבורו, יוסי שאף להגיע רחוק כמוהו. אחיו הצמודים אליו, ברוך ודוד, היו שותפיו למשחקים ולאחוות אחים. הם גדלו בכפר, מוקפים בבעלי חיים ובאנשים מוכרים.
בשנת 1955 עברה המשפחה ממושב זיתן לבת-ים. יוסי למד בבית-הספר על-שם ''גורדון'' בעיר. בשנים אלו נולדו ששת אחיו הקטנים. מהר מאוד נאלץ יוסי להתחלק עם אחיו בתשומת הלב ובאהבה הגדולה שלהן זכה. ידיה של אימו היו עמוסות בעבודה. התאומים היו תובעניים והיו זקוקים להרבה תשומת לב, האכלה וטיפוח.
 
נעוּרים

תפקידו של יוסי הלך והתבהר לאורך השנים. אימו הייתה זקוקה לעזרה בגידול הילדים ובחינוכם. אחיו הגדולים למדו, הקימו משפחות או התמודדו עם קשיים אחרים. אב המשפחה היה עסוק בפרנסה ובריאותו הלכה והתרופפה. היות ואביו רצה שילדיו יגדלו במקום טוב, ישתלבו בארץ החדשה ויחשפו לתרבות וחינוך ראויים, נאלץ יוסי להושיט עזרה לאימו.


צילום משפחתי בעיר בת-ים
האב שאול עם ילדיו - פלטי ואשתו מרים ובתם הבכורה אתי, יוסי,
התאומים אסתר ואלי, צביקה והתאומים אביבה ואבי

בשנת 1967, בעקבות הבת מרים, עברה המשפחה לרחובות. ההורים, שאול ומזל, המירו את כל הזהב שברשותם ורכשו דירה רחבה ונאה בעיר. הם עזבו את המשפחה והקהילה הטריפוליטאית בבת-ים ועשו צעד נוסף בדרך לעצמאות ולהשתלבות בארץ החדשה. הוריו של יוסי היו מאושרים והילדים שולבו מהר מאוד במסגרות המקומיות. לתקופה קצרה נראה היה כי המשפחה מצאה את מקומה והצליחה להתגבר על קשיי הקליטה וההגירה.
יוסי המשיך את לימודיו התיכוניים בבית-הספר "תמר" (כיום דה-שליט) ברחובות. למרות שבבית-הספר היסודי הצטיין בלימודיו ומוריו שיבחוהו על שקדנותו וחריצותו, בתיכון התקשה מעט בלימוד השפות הזרות.

האב שאול, שהיה נרגש מאוד מהמעבר לא הספיק ליהנות לאורך זמן. ההגירה, גודל האחריות, הקושי בהשתלבות ובפרנסה הביסו אותו. זמן קצר לאחר המעבר לרחובות הוא נפטר מהתקף לב בדרכו מהעבודה. אסון גדול נפל על המשפחה. האם מזל, שהייתה עד לאותו יום עקרת בית ולא עבדה יום אחד מימיה מחוץ לבית, נותרה לבדה בבית החדש, בעיר חדשה, בגיל 47 עם 8 ילדים מתחת לגיל 18, ללא שותף שיחלק איתה את המעמסה וללא חבר שיחלק איתה את יומה. 
יוסי, נער מתבגר בן 15, מות אביו הכה בו. הוא התקשה להתמודד עם האובדן. הצער והכאב של אימו מילאו כל חלל בבית. השאלה האם היא תצליח לשרוד את האובדן ולגדל את ילדיה הטרידה את מנוחתו. הוא ויתר על ילדותו, היות והבין שעליו לשמש בתפקיד הבוגר האחראי, לשמור ולחנך את אחיו הקטנים, לעזור לאימו ולהקל עליה את המעמסה עד שתתחזק.   
במקביל המשיך יוסי בלימודיו, אך התקשה להשתלב בחברת הנערים והנערות, היות והרגיש שהוא בוגר מהם. הוא לא היה פנוי לשפת הנעורים ולא חש חלק ממנה. היה עסוק ומוטרד במה שקורה בבית.
בני משפחתו, שחשו כי קשה לו, הציעו שיעבור ללמוד בבית-הספר החקלאי "עירון" בחדרה, שם לימד אחיו הגדול. ואכן, כאשר החל ללמוד בבית-הספר החקלאי שוב הצטיין בידיעותיו הרבות והמקיפות. הוא הרבה לקרוא בכל הזדמנות שנקרתה לו, בעיקר ספרי מדע. בשעות הפנאי נהג להאזין למוסיקה ולשחק כדורגל. הוא סיים את לימודיו בהצלחה עם תעודת בגרות, ואף תכנן לאחר השירות הצבאי להמשיך ללמוד מנהל ציבורי באוניברסיטה.
לאורך כל אותה התקופה הייתה נפשו של יוסי נתונה לבית בדאגה לאחיו ולאימו. הוא ידע שהיא זקוקה לעזרתו בניהול הבית ובחינוך אחיו הצעירים. אמנם אלי ואסתר התאומים כבר היו די גדולים ואחראים, אך על צביקה, אבי ואביבה הרגיש שעליו לשמור פן ילכו בדרך רעה. היה חשוב לו שילמדו, ויהיו בני אדם. הם היו צעירים מאוד כשאביהם נפטר, אבודים ובודדים ללא יד מכוונת ושומרת.
האם מזל הייתה עייפה ולא פנויה להקדיש לחינוך ילדיה. הטיפול בצרכי היומיום הבסיסיים גזל את כל זמנה. יוסי הקפיד על אחיו הקפדה יתירה, לא תמיד זה נעשה בדרכי נעם. לעיתים היה נוקשה מדי איתם. הדאגה והחרדה הם שהנחו אותו. הוא מילא את תפקיד ההורה ללא הכשרה להורות מתוך מסירות לאימו. אחותו הקטנה שולמית, שהייתה רק בת שנתיים כשאביה נפטר, זכתה ממנו ליחס חם ואוהב בשל גילה הצעיר ובשל הערצתה אליו. הוא אהב לשחק איתה, להצחיק אותה בדגדוגים ולפצות אותה על אובדן האב שכל כך אהבה ונעלם פתאום מחייה. הוא ניסה להיכנס לנעלי אביו ולשמש לאימו כאוזן קשבת. דחף אותה ללמוד קרוא וכתוב בעברית ולצאת קצת מהבית. לכן לא נותר לו זמן פנוי לצרכיו ורצונותיו.


טרם גיוסו לצה"ל השתלם יוסי בקורס להנהלת חשבונות. הוא עבד כמנהל חשבונות, היה קפדן מאוד והממונים עליו העריכו את כישוריו וכושר תפיסתו ושיבחו אותו על דייקנותו ואחריותו.
מטבעו היה רציני מאוד, ביישן מעט ומסתגר. אף-על-פי שהיה עקשן בדעותיו ותקיף בעקרונותיו, היה גם חברותי וידע לרכוש ידידים ולקיים יחסי חברות לבביים. בזכות נימוסיו ונועם הליכותיו היה אהוד ורצוי על מכריו וחבריו.